ניר ינאי

מה אני זוכרת מהתקופה המקוללת ההיא?

התקופה הכי כואבת שעברתי.

באותה תקופה קיללתי את אלוהים,

קיללתי כל דבר בערך.

קיללתי את החיים, קיללתי את המוות.

ראיתי אי צדק וראיתי רעות.

ראיתי את העולם נצבע בצבעים אפורים ולא ברורים.

ראיתי סימן שאלה ענק.

תקופה שלמה של בעיקר דמעות.

הכל השתנה, באופן כל-כך משמעותי.

היינו ילדים, בסך-הכל ילדים.

ובאותה תקופה הרגשתי זקנה,

הרגשתי חנוקה מכל הכיוונים.

רציתי להיות לבד, להסתתר.

הרגשתי נעיצה כזאת בלב,

דקירה שלא עוזבת, והיא עולה לגרון

והחנק מגיע ואז הכל מתפרץ, הכל.

הדמעות זורמות ולא מפסיקות

וזה הדבר הכי משחרר והכי מעיק בו זמנית.

כאבנו כל-כך, חשבנו על המוות,

פקפקנו בהרבה דברים, שהאמנו בהם לפני,

הסתגרנו, חיינו בכאב, כל-כך התגעגענו.

 

אנחנו עדיין מתגעגעים ניר.

במיוחד לצחוקים, לקלילות, האומץ, הדעת,

טוב הלב, המקוריות.

עבר הרבה זמן.

אתה זיכרון, אחד מהטובים שיש לי

וכל שנה באותה תקופה, הכל חוזר אלינו

הכאב, הדקירה, החנק, הדמעות, השחרור, המועקה

באותה תקופה מקוללת.

 

אוהבים ומתגעגעים המון,

חבריך הנאמנים.

 

נ.ב

קיבלנו מתנה מקסימה, שתזכיר לנו אותך.

ה י ל ה, אחותך הקטנה.

מזל-טוב ותשמור עליה שם למעלה.

​

ספיר