חברים כותבים לניר - אחרי שנתיים
אני תמיד אזכור את היום ההוא.
עלו בי כל-כך הרבה רגשות - הפחד, העצב,
חוסר האונים וחוסר הידיעה הכל-כך גדול.
איפה? לאן? אתה שמח? אתה עצוב?
אתה מתגעגע אלינו כמו שאנחנו אליך?
הכל קורה בבת אחת.
אתה מנסה להתמודד אבל אי אפשר.
ואז הכל יוצא, ואין לך שליטה,
כי אף פעם לא הרגשת את ההרגשה.
מישהו שהיית רגיל אליו, חלק ממך פתאום נעלם.
אף פעם לא ידעתי כמה דבר כזה
יכול להיות כל-כך כואב ועצוב.
להרגיש שאתה מאבד משהו יקר בפנים.
אני מקווה שאתה יודע שאתה חסר לנו מאוד
ושתמיד תהיה חלק בכל אחד מאיתנו.
דנה
ניר,
שנתיים עברו והזמן לא עזר,
שנתיים עברו ומרגישים אותו הדבר.
שנתיים שלמות של עצב, כעס וגעגועים
שנתיים. שנתיים?
זה לא נראה הגיוני.
כאילו רק אתמול סיפרת בדיחה חדשה,
כולנו צחקנו ביחד, שיחקנו מחבואים,
אבל לא.
כבר שנתיים שאנחנו חיים בגעגועים
לאותם הימים, הבדיחות המשחקים,
לך.
גילי
שנתיים...לא יאומן, החבר שהיה לי כאח.
מיום היוולדי היה לצידי, במשחק, בויכוח, בידידות ובצחוק.
ניר שמשך אותי למעלה מהמחזור שמתחתיו,
ניר בטיולים המשפחתיים,
ניר בגנון בכפר הס,
ניר בבית הספר היסודי וקצת בחטיבה,
ניר בכל אלבום משפחתי
וניר שצופה בי מהתמונה שקפאה על המדף בחדרי.
ניר שאני כל-כך מתגעגע ואוהב,
ניר שנעלם לי פתאום ונשאר בתוך הלב.
אורן
אלוהים,
איך?
איך שאתה בוכה בשקט על אלו שלקחת?
איך זה אפשרי,
שרק את הטובים ביותר אתה לוקח?
איך אפשר להפסיק לבכות?
ואיך, איך שבכל רגע שנזכרים
אסור לתת לזה לכבוש, איך?
איך?
למה?
למה אותם,
את אלו שעדיין לא הספיקו לממש את הטוב שבתוכם?
למה, למרות שידוע שהם יעזרו שם למעלה,
זה בכל זאת כואב?
למה דווקא אז?
למה?
איך זה שבחרת דווקא אותו?
ולמה, למה אותו?
אותו הילד שתמיד צחק, חייך ועזר,
אותו אחד, דווקא אותו אחד?
אלוהים?
גילי
מה אני זוכרת מהתקופה המקוללת ההיא?
התקופה הכי כואבת שעברתי.
באותה תקופה קיללתי את אלוהים,
קיללתי כל דבר בערך.
קיללתי את החיים, קיללתי את המוות.
ראיתי אי צדק וראיתי רעות.
ראיתי את העולם נצבע בצבעים אפורים ולא ברורים.
ראיתי סימן שאלה ענק.
תקופה שלמה של בעיקר דמעות.
הכל השתנה, באופן כל-כך משמעותי.
היינו ילדים, בסך-הכל ילדים.
ובאותה תקופה הרגשתי זקנה,
הרגשתי חנוקה מכל הכיוונים.
רציתי להיות לבד, להסתתר.
הרגשתי נעיצה כזאת בלב,
דקירה שלא עוזבת, והיא עולה לגרון
והחנק מגיע ואז הכל מתפרץ, הכל.
הדמעות זורמות ולא מפסיקות
וזה הדבר הכי משחרר והכי מעיק בו זמנית.
כאבנו כל-כך, חשבנו על המוות,
פקפקנו בהרבה דברים, שהאמנו בהם לפני,
הסתגרנו, חיינו בכאב, כל-כך התגעגענו.
אנחנו עדיין מתגעגעים ניר.
במיוחד לצחוקים, לקלילות, האומץ, הדעת,
טוב הלב, המקוריות.
עבר הרבה זמן.
אתה זיכרון, אחד מהטובים שיש לי
וכל שנה באותה תקופה, הכל חוזר אלינו
הכאב, הדקירה, החנק, הדמעות, השחרור, המועקה
באותה תקופה מקוללת.
אוהבים ומתגעגעים המון,
חבריך הנאמנים.
נ.ב
קיבלנו מתנה מקסימה, שתזכיר לנו אותך.
ה י ל ה, אחותך הקטנה.
מזל-טוב ותשמור עליה שם למעלה.
ספיר
התכנסנו כאן לזכרו של חברנו ניר ינאי,
שנולד בתאריך 26.6.91.
בערב ראש השנה, לפני שנתיים
נפל מסוס ונפטר למחרת.
ניר נתן לכולם שמחה ואור בחיים.
באותו ערב ראש השנה, כבה אורו של ניר
וכך גם חלק משלנו.
אנחנו כאן כדי לספר את סיפורו
וכדי שלא ישכח לעולם.
יהי זכרו ברוך.
איתי וגילי
יום אחד כוכב בשמיים נפל,
כוכב יחיד מבין כל הכוכבים.
הוא היה יפה ומיוחד,
וכמוהו אין אף אחד.
היו סביבו המון כוכבים אחרים,
קטנים, גדולים, לא זוהרים,
לא זוהרים כמוהו לפחות.
פתאום תם זמנו בשמיים,
בלי שום סיבה ובלי לחשוב פעמיים.
כוכב זה עזב את חבריו,
ועכשיו נמצא אי שם לבדו.
עכשיו כל הכוכבים האחרים,
אמנם ביחד אך מרגישים בודדים.
כי בלעדיך ניר החיים ריקים,
ריקים כמו שמיים בלי כוכבים.
עמית
ועכשיו, שנתיים לאחר מותו של ניר,
משפחת ינאי למרות כל הקשיים
מתאוששת מהאובדן הכבד
והגיעו להחלטה להמשיך בחייהם,
אך כמובן לא ישכחו
את בנם האהוב שנלקח מהם.
לשמחתם לפני חודש נולדה להם בת,
בת ושמה הילה,
ההילה של ניר.
גיא
הצחוק החיוך והאושר,
הם המאפיינים שהכי בלטו בניר.
היום אותם מאפיינים הם זיכרון,
זיכרון שלעולם לא נשכח.
ניר בלט בזכות המאפיינים האלו,
הוא הקרין את האושר על הסובבים.
בזכות החיוך שימח אנשים
ואותו צחוק הוא זה שנתן אור לאחרים.
ניר, אתה לעולם לא תשכח,
אנחנו מבטיחים, אני מבטיח.
איתי. ק
ניר,
אני זוכר שראיתי אותך בפעם האחרונה,
מלא בשמחת חיים וללא כל דאגה.
האמת שבחיים לא חשבתי שיכול לקרות כזה דבר
למישהו שהיה כל-כך קרוב אלי.
ואפילו כשזה כבר קרה לא האמנתי.
רק אחרי שכבר הכל היה ברור והיו כל הטקסים והאזכרות
חלק ממני התחיל להבין שקרה מה שקרה ושאין כל דרך חזרה.
אני כל-כך מתגעגע אליך
ולפעמים אני עוד חושב האם אפשר היה להחזיר את הזמן אחורה
ולמנוע את הכאב?
אוהב ואוהב לעולם
חברך הטוב
איתי
נכון שבכל הסרטים וסדרות הטלביזיה האלו,
שמראים בהם נערים ונערות מבולבלים, חיים במעברים,
מתלבטים, מחליטים, אוהבים, שונאים,
ולקראת סוף הסרט, שנראה שהכל נגמר ברע,
מגיע השלב שבו צריך להתבגר.
בכל סרט זה שונה:
לפעמים מה שמבגר הוא לחץ,
לפעמים זו אהבה לאדם,
לפעמים אפילו ההורים....
אבל אצלנו אתה גרמת לזה.
בזכותך החלטנו סוף-סוף להבין שיש דברים חשובים יותר,
מנכשל בבוחן, מריב עם האחים, אהבה נכזבת,
הבנו שיש משהו מעבר לכל זה,
משהו חזק יותר, קשה יותר...
ניר,
אין יום שאני לא חושבת עליך,
נזכרת בך,
בעיקר מתגעגעת אליך.
ובכל פעם שתרגיש קצת עצוב, אי-שם למעלה,
תזכור שתמיד אנחנו כאן בשבילך,
המשפחה, החברים- כולנו.
אנחנו אוהבים אותך ניר.
צליל