לזכרו

ארבע עשרה שנים

 

​עברה עוד שנה, עוד ערב ראש השנה בלעדיך.

ימים של קושי והתמודדות וציון דרך נוסף

בנקודת הזמן הזו, בלעדיך.

 

הימים עוברים והנה הילה, חוגגת בת מצווה

והתחילה ללמוד ב"דרור" ממש כמוך...

מקווים אנו לטוב.

 

בקרוב גם תורחב המשפחה אצל רותם ודולב

ותהיה דוד ניר... בתמונות ובזכרונות...

שנמצא במקום אחר.

 

אנו מנסים לשמור על איזון ושגרה כמו שהבטחנו

מתמודדים עם הררי הצער והכאב,

צועדים וחוצים בחרבה את אוקיינוס הדמעות

ומקווים שנוכל לו ולמכשולים שבדרך.

 

נציין את היום בתקווה לעתיד טוב לכולם,

הילה, רותם ודולב, ליאור ושירי, רויטל וחנן

חמש עשרה שנים

 

חמש עשרה שנה !

מה כבר יכול לכתוב אב על בנו  אחרי חמש עשרה שנה של חסר, ייסורים וגעגועים אין סוף, שנה אחר שנה.

לזמן חוקים משלו  - מתבגרים, מזדקנים

ואתה ניר נשאר לנו בן שתיים עשרה שנים, בכיף של החיים.

מבחינתך תם החול בשעון  החול...!

ואנו סביב מנסים להמשיך  לבנות

ולאחות את המפורק שהתפרק לרסיסים.

 

השנה הפכת לדוד לעומר המקסים, בנם של רותם ודולב.

דוד, שעומר לעולם לא יכיר ויראה  אותך רק בתמונות -

את הילד שהיה ... משאיר אחריו לבבות שבורים ומדממים.

 

התקווה והנעשה מסביב מחזקים אותנו כל בני המשפחה.

סוגרים ערב ראש השנה הזה שנה נוספת -

חמש עשרה במספר,

סתם מספר בנקודת הזמן.

נמשיך במה שהבטחנו ונחזיק אצבעות לבאות, בתקווה לימים טובים יותר.

 

ליאור ושירי, רותם דולב ועומר, הילה רוויטל  וחנן

ערב ראש השנה תשע"ט

שתיים עשרה שנים

 

הכיצד ?

שתים עשרה שנים נפלאות

מצטלבות עם שתים עשרה שנים נוראיות,

משל הכוס המלאה למחצה, הריקה למחצה.

 

שתים עשרה שנים של דמעות אושר מופלא

הגודש אוקיינוסים, אל מול שתים עשרה שנים

של דמעות יגון וכאב על אובדן, על חורבן,

הממלא גם הוא אוקיינוסים    

אך גורם לגלי צונאמי שוצף והורס...

 

וההתמודדות והניסיון לעמוד בפרץ,

לנסות לבלום את הגלים המנסים לבקע החומה

והיד הזו שחוסמת - ההרגשה של הילד ההולנדי ואצבעותיו בחומה ... כמה נדוש, כמה קשה.

 

לעיתים גלי אדווה הנושאים עמם תקווה ישנה חדשה

ולעיתים גלי הדף הבאים בשצף קצף

והמאיימים להרוס כל חלקה טובה שעדין קיימת.

שנים של הישרדות והתמודדות יומיומית ואינסופית

בסביבה מבינה, תומכת ולעיתים פחות...

והניסיון לבנות מחדש את הריסות הבית.

מחורבן לתקומה להישרדות.

 

הולדת הילה, גידולה בדרך המוכרת והנשכחת

של גן, בית ספר, תנועה והשתלבות בחברה

כמו גם התרחבות המשפחה והקמת בתים חדשים

לליאור ושירי ולרותם ודולב.

דברים כביכול שגרתיים בבית רגיל,

אך כבר נאמר - הבית חרב ונבנה מחדש בדמעה ובזיעה

ולעיתים גם בחיוך ובצחוק כבוש כאילו אומר

איך אפשר לצחוק בלעדיי ???

 

והלא כך היית רוצה ומצווה אותנו,

המשיכו  בדרכי הישרה עם חיוך וגם צחוק

זה חלק ממני ואל תוותרו עליו  !!!

 

כך ציוות וכך נעשה. נמשיך בדרכך כמו עד היום

ונשמור אמונים למשל חמשת האבנים בקשת הרומית

איתו משלתי בהספד הקורע  שלי ביום  לכתך.

 

נתמודד עם החיים שנגזרו עלינו בשקט, בצנעה ובבטחה, נגדל את הילה ונשמח עם התרחבות המשפחה

והצפי לעתיד טוב יותר.

 

בעוד מספר חודשים נהיה בלעדיך יותר זמן מאשר איתך... כמה מתסכל, מוזר ואכזרי.

אך אלה רק מספרים, שבעצם אין להם משמעות

כאשר אנו מרגישים בכל נקודת זמן  אותך אתנו.

 

ואנו נמשיך  - חזק אותנו.

הילה, רותם ודולב, ליאור ושירי, רויטל וחנן

אחת עשרה שנים

כמו בלוח תוצאות ענק, שמציג שיאים,

הגענו לשנה האחת עשרה

ונראה שלקושי, לכאב ולגעגוע

אין שיאים אותם ניתן לשבור,

רק מספרים שזזים ללא הפסק,

כמו שעון עצר, שלא ניתן לעצירה.

ממאיות השניה לדקות, שעות,

ימים, חודשים ושנים...

אין מילים, רק געגוע.

הילה, רותם, ליאור, רויטל וחנן

שלוש עשרה שנים

עוד שנה, מתסכלת במיוחד, עברה.

יותר זמן בלעדיך מאשר איתך -

טירוף, פשוט טירוף וכי יש למישהו הסבר ?

נראה שהזמן יעשה את שלו ...אז זהו  שלא !!!

כמו היה זה אתמול, האסון הזה, חורבן הבית הזה...

הדם הניגר מהפצע השותת, מתערבב עם הדמעות המלוחות אשר יוצרות קצף בגלי הדם ששוות לאוקיינוס נוסף.

תינוקות אשר נולדו בשנה ההיא, בר מצווה חוגגים.

אינם מכירים אותך ומן הסתם בקושי שמעו את שמך - שיהיה להם במזל טוב.

 

ולך כל כך היינו קרובים ...ולא, לעולם לא נחגוג לך שמחות, רק ציוני דרך בלעדיך.

 

היו חזקים אמרו האנשים...כל כך היינו רוצים.

בימים שכאלה אנו שלובי ידיים כל המשפחה, כאן ומעבר לים.

 

לא נוכל לזמן שעובר אך בדרכנו נתמודד עם האובדן כמיטב יכולתנו הדלה ונקווה לטוב.

 

מאחורינו משפחה אוהבת וקהילה תומכת.

הילה, רותם ודולב, ליאור ושירי, רויטל וחנן

עשר שנים

עוד נקודת זמן שעברה בלעדיך כאילו נושאת משמעות מיוחדת, כאילו איזה שהוא ציון דרך...

אז זהו שלא! 

פשוט נקודת זמן נוספת, שנה שעברה ואנו שוב "בימים הנוראים" שלנו ואני בצערי שוב כותב, מציין, זוכר ומזכיר את גודל השבר ואת ההמשכיות שלנו  של המשפחה.

החסר שהציב אותנו במציאות הנוראה ובמבחן ההישרדות...

להמשיך בדרך  שהתוונו, עם ניסיון להרים את הראש, להסתכל על מה שיש, להתמודד  עם השכול והצער ולשרוד.

כמעט כל המילים כבר נאמרו ומעיין הדמעות לא יבש...

חבריך השתחררו מהצבא מתכוננים ומכינים תרמילים לטיול, או מחדדים את מוחם על מנת לשוב ללימודים - כדרכו של עולם.

נציין את ערב החג הנוראי "ההוא" כרגיל, בתקווה לטוב יותר לכל הסובבים אותנו ובציון דרך בדרכנו והלוואי ותהיה שנה טובה.

שמור עלינו ותן לנו כוח ממקום מושבך במרומים.

הילה, רותם, ליאור, רויטל וחנן

ערב ראש השנה, תשע"ג

תשע שנים מאז נקרע מאיתנו

המלאך הקטן והאהוב שלנו.

הזמן איבד כל  משמעות.

המכפלה של כל שנייה, כל דקה, כל שעה,

כל יום, כל חודש וכל שנה לא מסוגלת

להעביר אותי למקום אחר - אני כאן, בלעדיך!

קרע ושבר אדיר, התרסקות.

לו רק ניתן היה להדביק את הרסיסים...

מרכיב חדש השתלט על החיים  מזה 9 שנים - צער.

צער הטוחן ודורס הרגשות אחרות,

צער בין תקווה לייאוש על הילד המושלם שאיננו,

על הילד שעזב.

רקע שונה לחיים שנמשכים, הן כך רצית.

ואנו נקיים ונתקיים.

עם כל הכאב וקשת הצבעים הקודרת,

ננסה לבחור בצבעים הבהירים, המובילים

למקומות של תקווה.

תקווה, שמיושמת בהמשכיות נפלאה.

הילתך - הילתנו היא, תרתי משמע.

חזק את רצוננו, שלח לנו חיזוק

להמשיך בדרכנו - דרכך.

מסביב "החיים" נמשכים.

דברים קורים והיגון תמיד ברקע...

מנסים להמשיך כמיטב יכולתנו

והזמן, כבר אמרתי, איבד כל משמעות.

הילה, רותם, ליאור, רויטל וחנן

שמונה שנים

שמונה שנים והזמן לא עושה את החסר לקל יותר.

מסביב החיים ממשיכים ושנה לא קלה עברה עלינו.

 

שמונה שנים של מלחמת הישרדות,

של ניסיון לשקם את עצמנו ואת המשפחה,

להמשיך קדימה בדרכך - דרך האדם.

 

קשה הדרך ורבת ייסורים

ורואים אנו אי-שם בקצה הדרך את אורך,

את הילתך המקרינה עלינו

ומאירה את הטוב שבך, הטוב שבאדם.

 

בגילך יכולת להיות היום חייל,

חייל עם ערכים, בינה, מצפון ורגש.

אך אתה נבחרת להיות בחיל השלום

עם מלאכי השלום בשמיים,

שאולי יעזרו לנו להשיג את השלום המיוחל

אותו כולנו צריכים ומייחלים לו.

 

חומד שלנו, חסר אתה בכל רגע ובכל מצב

חזק אותנו, אהוב אותנו,

כי הרי רק ביחד נוכל להמשיך.

החזק לנו אצבעות.

 

אנחנו נמשיך, כי כך הרי רצית !

הילה, רותם, ליאור, רויטל וחנן

שש שנים

 

שש שנים עברו מאז "ערב החג" הארור ההוא.
שנים אחרות, שנים של עצבות, בדידות,
שנים של געגועים אין-קץ,
שנים של חסר.
"חור שחור" בתוך החלל 
וריקנות זועקת עדיין בקול רועם ומתגלגל
ל מ ה ?

השנה הצטרפה סבתא ציפורה האהובה אליך,
אל "נכד המאה" שלה, כי היא הרי ידעה...
והרי חסרו לה רק ארבע שנים למאה
אך אותך הרי הכירה והכתירה כבר לפני שש שנים
כ"נכד המאה".
אותה סבתא מיוסרת, אכולה, מתוסכלת, אשת ספר
שכתבה כבר אז "מי יתן מותי תחתיך"?
סבתא שהגדירה את העולם כעולם הפוך... ללא צדק והגיון.
סבתא, אישה צנועה, כל חייה נחבאת אל הכלים,
מדור אחר, מזן אחר "דור הנפילים",
היכן ישנם עוד אנשים כמו האישה ההיא?
אישה צנומה, דקיקה וקלת משקל
אך מקרינה נוכחות שמורגשת בכל מקום
ולא ניתנת להתעלמות.
סבתא אהובה, אישה מופלאה, שכל-כך הערצת.

חומד שלי, חסר אתה בכל מצב, בכל שעה
ואין גבול לעצב.
החלטנו להמשיך בדרכך, כרצונך.
כשלחברינו, הורי חבריך, יש תווית צהובה של "נהג צעיר" על האוטו
לנו יש תווית "תינוק באוטו".
עולם שפוי, או עולם הזוי?

חזק אותנו, אהוב אותנו, כי הרי רק ביחד נוכל להמשיך.
חבק את סבתא, נשק אותנו, תן לנו כוח להמשיך.

הילה, רותם, ליאור, רויטל וחנן

© 2018 by Happy2Help        , Proudly created with Wix.com